אודות המחזה
המחזה נכתב בהשראת גירוש הנשים הזרות בזמנם של עזרא ונחמיה. באותה עת הגלו או שהדירו נשים זרות, שאינן יהודיות, ביחד עם ילדיהן כדי למנוע את ההתבוללות.
אחת אחת עולות אל הבמה , נשמות מתות המספרות את סיפורן הגרוש ומבקשות תיקון לנשמתן, כאשר עצם חשיפת העוול שנעשה להן על הבמה בפני הקהל היא התיקון עצמו.
סיפור הולדתו של המחזה הוא סיפור מיוחד. בשנת 2000, נאמר לי על ידי , רואה רוחית בשם אילנה בן דור, שיש בשמיים נשים הממתינות לי שאכתוב את סיפורן. היא בקשה ממנה שאשב בבתי במשך שבעה ימים , בלבוש לבן בשעת דמדומים, אשתה מי ורדים ואמתין לסיפור שיבוא. עשיתי כמצוותה ובמשך שבעה ימים הופיעו הנשים וסיפרו לי את סיפורן שאותו הפכתי למחזה ובסופו של דבר להצגה.
להצגה ליהקתי שחקניות ישראליות, אבל שאינן ישראליות במקור: מהרטה ברוך, מרינה בלווצב, קסניה רבינוביץ', סנדרה שנוולד. ראודה, קלאודיה דה לה סטה, הישראלית היחידה הייתה איילת גבאי-יגודה.
המחזה מתנהל בצורת מונולוגים שמשמיעות הדמויות השונות, כשביניהן מקשרת דמותה של סרח בת אשר, אישה מיתית המוזכרת במקומות שונים במקרא כאישה שלא מתה מעולם ומופיעה בהצגה כנשמה נצחית וקבצנית צדיקה המתגלגלת מגבר לאישה ולכבשה.
את דמותה שיחקה על הבמה סנדרה שונוולד.
מהרטה ברוך, שהיא ממוצא אתיופי, גילמה את דמותה של מיכל, שנשלחה לשתות מהמים הקרים בבית המקדש בחשד שבגדה בבעלה.
מרינה בלווצב, גילמה את דמותה של מחלת, בת עשתורת שעזבה את עמה ודתו לטובת בעלה והיא הופכת לשפחתו.
קסניה רבינוביץ', גילמה את דמותה של טיריתי, שהוטל בה מום ולכן הוריה נטשו אותה – היא מייצגת את ילדי הרחוב.
ראודה, גילמה את דמותה של רינת, כוהנת עשתורת שהיא ובעלה התחתנו למרות שהם מדתות שונות וכתוצאה מכך רצחו אותם.
קלאודיה דלה סטה, שחקנית ממוצא איטלקי, גילמה את דמותה של אסתר המלכה, נערה שדודה מכר אותה לארמון המלך כשפחת מין.
איילת גבאי-יגודה, שחקנית שהיא הצברית היחידה, גילמה את דמותה של אשת פוטיפר שהתאהבה ביוסף וכתוצאה מכך איבדה את שפיותה. היא חווה גירוש מהלב.
יוצרים
מחזה, בימוי והפקה: יוספה אבן-שושן
עיצוב תפאורה: ערן עצמון
עיצוב תלבושות: מיטל לוי
יעוץ תנועתי: יעל קרמסקי
עיצוב פסקול: קלאודיה דלה סטה
עיצוב תאורה: זיו וולשין
"אני טיריטי בת זה אשר נשתכח מזכרוני וגם גוף אין לי ונותר ממני רק סימן הגוף ואין לי אלא ראש ובטן משולשת ואני כחולה והיום אני מבקשת את תיקוני.
בת מלך יפה הייתי וכל רואי אהבוני ופינקוני, והועידו לי גדולות ונצורות ויום אחד נפלתי אל האש, וידי נכבו, ואבדה להן צורתן כי האש אכלה אותן.
ומאותו אותו יום צרובה הייתי וכל הרואה את ידי ברח ממני וגם נפשי נצרבה. ואת יופיי איבדתי ואבי הסתיר אותי בחדר מחדרי ארמונו ועין אדם לא ראתה אותי עוד.
ויום אחד היתה מלחמה, ואבי ופרשיו נסחפו אל הים ולא שבו ממנו ואני נשכחתי בתוך הארמון, ואיש לא בא לדרוש אותי ואיש לא זן אותי, ומשום כך הזנתי עצמי בחלקי גופי, ורק את בטני השארתי לי כדי שאוכל לעכל את עצמי, וגם את ראשי לא אכלתי כדי שאמשיך לקיים עצמי במחשבתי.
וכל כך התאמצתי לשמור את ראשי ובטני עד שניצחתי את הזמן, ועם חלוף השנים נחרב הארמון וקירות כלאי נפלו ומצאתי עצמי בעולם שאיני מכירה אותו, והאנשים ברחוב היו חולפים על פני ולא זיהוני, אני ראיתי אותם והם אותי לא ראו ומרוב שלא ראו אותי נשתכחתי לאט לאט מעצמי ורק שמי נותר לי, טיריתי, טיריתי, טריתיתיתי… " (מתוך המונולוג של טיריתי)
